הכרעת דין בתיק ת"פ 2131-08

1.              המאשימה מייחסת לנאשם ביצוע עבירות אלימות במשפחה כלפי אשתו, תסנים אבו צאפי (להלן - תסנים). כתב האישום מחזיק שני אישומים.

2.              לפי עובדות האישום הראשון, ביום 11.9.2008, סמוך לשעה 13:00, התווכחו הנאשם ותסנים בביתם בקלנסוה (להלן - הבית). תסנים אמרה לנאשם שלא יצעק עליה. הנאשם אמר לה בתגובה - "לא רק אצעק עלייך אלא גם ארביץ לך ורק ככה הולך איתך". תסנים ניסתה להימלט מפני הנאשם. הנאשם תפס בידה ובראשה והכה מספר פעמים באגרופים בראשה ובאמצעות נעל בפניה בניסיון להשתיקה, תוך שאמר - "כל הגברים מכים את הנשים שלהם ודורכים על ראשן, למה שאני לא אעשה זאת". תסנים נמלטה מפני הנאשם לקומה תחתונה. הנאשם דחף אותה על הרצפה, וכשהיא שרועה על הארץ דרך על ראשה, הטיח ראשה ברצפה והצמיד את ראשה לרצפה באמצעות רגלו. הנאשם ניגש למטבח, אחז בידו סכין, נפנף בסכין ואמר לתסנים - "אני אחתוך אותך לחתיכות ואפטר ממך, אני לא רוצה אותך אני רוצה מישהי אחרת". המתלוננת נמלטה ונעלה עצמה בחדר. בהמשך לאמור יצא הנאשם מן הבית, ולאחר זמן יצאה גם תסנים. סמוך לשעה 00:24, לאחר שהשניים חזרו לבית, הכה הנאשם תסנים פעם נוספת במכת אגרוף בגבה ובעט ברגלה.

כתוצאה מהמתואר לעיל נגרמו לתסנים חבלות של ממש: סימני חבלה בפנים ובמצח מימין, סימן כחול סביב עין ימין וכן סימני חבלה על זרועותיה, המטומות קטנות.

לנאשם מיוחסות באישום זה עבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ג) + 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

3.              לפי עובדות האישום השני, כשבעה חודשים טרם האירוע המתואר באישום הראשון, סטר הנאשם לתסנים שתי סטירות בפניה והכה שתי מכות בראשה. כמו כן שבר הנאשם את מכשיר הטלפון הסלולרי של תסנים באמצעות פטיש.

לנאשם מיוחסות באישום זה עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק ועבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק.

יריעת המחלוקת

4.              בישיבת המענה ביום 4.3.2009 כפר הנאשם, באמצעות ב"כ, בעובדות כתב האישום. הנאשם טען כי לא ביצוע את המיוחס לו באישום הראשון, ולגבי האישום השני אמר: "אין אפשרות לדעת, שכן האירוע הנטען קרה זמן רב לפני כן".

5.              במהלך עדות הנאשם בבית המשפט התברר כי הנאשם מודה במעשה שבירת מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה בחזקת תסנים באירוע מושא האישום השני. עוד התברר כי הנאשם מודה בכך שבתאריך הנקוב באישום הראשון התווכח עם תסנים, ובשלב מסוים עזבו שניהם את הבית בנפרד.

דיון

6.              המאשימה ביקשה לבסס את אחריות הנאשם למיוחס לו בכתב האישום בעיקר על עדויות תסנים ואמה של תסנים - קפאיה נטור (להלן - קפאיה). דא עקא, שעדות אלה, שהתייצבו לבסוף בבית המשפט, לא היו מוכנות לענות לשאלות, גם לאחר שהוכרזו "עדות עוינות לתביעה", ועל כן היו לכאורה בבחינת "עדות שותקות", כמשמעות מונח זה בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993) (להלן - הלכת חאג' יחיא). לפיכך נאלצה המאשימה לבקש את בית המשפט לקבל את הודעותיהן במשטרה לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות).

7.              בהחלטות ביניים שנתתי ביום בו אמורות היו השתיים להעיד קבעתי כי האמרות יתקבלו על-תנאי, וההחלטה הסופית בעניין תחולת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות תתקבל בסוף המשפט (פרוטוקול, עמ' 7).

8.              סעיף 10א(א) לפקודת הראיות קובע כדלהלן:

10א.      (א)   אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

   (1)   מתן האמרה הוכח במשפט;

   (2)   נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;

   (3)   העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.

                 (ב)    בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות.